היו ימים שמערכות הבחירות געשו סביב נושא ירושלים: תחולק או לא? תתחרד או לא? תהיה חומה או לא? תחוזק או לא? נלחמים כייאות בטרור או לא? העמדות בעניינה בערו בעצמות המתמודדים, ובמתמודדים היו ירושלמים בעלי מעמד: בגין וברעם, מרידור ואולמרט, נבון ובר־און. היו ימים. מאז נמוג העניין בבירת ישראל, המנהיגות הירושלמית ירדה מהבמה, ועיקרה ירד מהעיר.
רשימות המועמדים לכנסת ה־21 מלמדות (על בסיס הסקרים) שירושלמים מעטים עתידים לשבת בכנסת, ורובם מהמפלגות החרדיות, שבהן כמחצית המועמדים למקומות ריאליים הם ירושלמים. בסך הכול, ירושלים לא תזכה לייצוג התואם את חלקה היחסי באוכלוסייה.
במפלגות הערביות, שאין בהן ולו מועמד אחד תושב העיר, בימין החדש של בנט ושקד, בישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, בבית היהודי של רפי פרץ, במרצ של תמר זנדברג, בכולנו של משה כחלון, בגשר של אורלי לוי־אבוקסיס ובמפלגת העבודה של אבי גבאי – בכל אלו אין אף ירושלמי במקום ריאלי. רק האיחוד עם גנץ מחבר ליאיר לפיד ירושלמים, כי כנראה אין מספיק כאלו בברנז'ה. בכחול לבן יש רק שני ירושלמים. בליכוד הירושלמים הם בנימין נתניהו מקיסריה, זאב אלקין מגוש עציון, אלי בן־דהן בתור שחקן חיזוק מהבית היהודי, וד"ר אברהם נגוסה.
כך נראה הקרב הבין־גושי: כשישית מחברי הכנסת הבאה יהיו תושבי תל־אביב, ועוד כשתי שישיות מיישובים מבוססים סביבה. ראוי לציין שיהיו כשישה חברי כנסת "צמודי גדר" לירושלים, תושבי מבשרת־ציון, מעלה־אדומים וכמה יישובים ממזרח לירושלים וממערב לה, אך ספק אם יש בכל אלו מי שיילחמו למען העיר. אולי למעט ניר ברקת, שאין לו ברירה.
מדהימה אחדות המעשה, או שמא מה שבלב בא לידי ביטוי חד: ירושלים אינה מעניינת עוד את מנהיגי מדינת ישראל. היא מנטרה, "לשנה הבאה". לא מקום פיזי שצריך לחזקו, לטפחו, לאוהבו ולהאדירו, כראוי לבירת מדינת ישראל, עיר הנצח.
יגאל אלון, שלוּ היה חי היה מכונה "שמאלן" בפי ראש הממשלה, התגורר בהיותו שר החינוך ברובע היהודי בעיר העתיקה. שר החינוך דהיום נפתלי בנט, "הימין החדש", מעדיף את רעננה העשירה. ראש הממשלה האחרון שהילך פיזית בסמטאות העיר העתיקה היה "השמאלן" יצחק רבין ואילו "הימני" המכהן, בנימין נתניהו, מקפיד לעשות את שבתותיו דווקא בקיסריה.
בכל הצמרת נפלה השלהבת. ביום ירושלים שעבר התכנסה ממשלת ישראל לישיבה חגיגית בעיר הבירה, כדי לקבל החלטה חגיגית. אולם כאשר התברר לשרים "הימנים" רגב וארדן כי יוטלו סנקציות על משרדי ממשלה שלא יעתיקו את עצמם לירושלים, חיש קל בעטו בגיגית החגיגית, הקימו מהומה, וכך התאדתה הצעת מחליטים היסטורית, שכללה את הצעת שר החקלאות אורי אריאל לבטל את הפטור שניתן למשרד החקלאות מלשבת בירושלים. חבל רק שלשונם של שוכחי ירושלים לא נדבקת לחיכם!
מאלפים דבריה של רחל ינאית בן־צבי, חברת מפקדת העם, המפקדה המאוחדת של ירושלים, בימי מלחמת העצמאות: "יום־יום יורדים רבים לתל־אביב ולמושבות, נמלטים על נפשם, האוכלוסייה היהודית מתמעטת, אבל נשארים כאן בעיקר אלו שלא רוצים לזנוח את העיר... מה שורש האמונה שקיננה אז בלב, שכבשה את נפשנו, של כולנו – לעמוד, להילחם, לבל תמות ירושלים העברית, עיר הנצח של עם ישראל? הייתה זו אמונה עילאית... משותפת לפשוטי העם ולמשכילים, לאדוקים ולחופשיים".
שבעים שנה אחרי, בירושלים למעלה מ־40 אחוז ערבים, ויתרת התושבים מתחלקת בשווה בין חרדים, דתיים וחילונים. האם "תמות ירושלים העברית, עיר הנצח של עם ישראל"? פעם נלחמו עליה, נאבקו עליה, היום כבר לא נותרה מהאמונה הזאת דבר בקרב פוליטיקאי ישראל, על אף הגחלת הקיימת בעם.
The content of this article is intended to provide a general guide to the subject matter. Specialist advice should be sought about your specific circumstances.